יעל שובה ירדינון פרויקטים נגד בנק דיסקונט

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א  5527/10

בפני:

כבוד הנשיאה ד' ביניש

המערערות:	1. יעל שובה
	2. ירדינון פרויקטים [2003] בע''מ

                                          

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיב:

בנק דיסקונט לישראל בע''מ

                                   

ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט צ' כספי) מיום 6.7.2010 בתא"ק 159159/09, שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בעניינם של המערערות

                                   

בשם המערערות:             גב' יעל שובה

פסק-דין

ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט צ' כספי), מיום 6.7.2010 בתא"ק 159159/09, שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בעניינן של המערערות.

1.      כנגד המערערות הוגשה תביעה כספית בסדר דין מקוצר על ידי המשיב. המערערות הגישו בקשת רשות להתגונן והיא נקבעה לדיון בפני השופט צ' כספי. המערערות הגישו בקשה לפסילת בית המשפט מלהמשיך ולדון בעניינן כנתבעות בתביעה. את בקשתן ביססו המערערות על אירוע המתייחס לתביעה אחרת שנדונה לפני אותו מותב (תא"ק 43500/08, להלן: "התביעה הקודמת"). מדובר בתביעה כספית שהוגשה על ידי בנק אחר נגד חברה ונגד שני בניה של המערערת 1. הבנק קיבל ביום 22.3.2010 פסק דין לטובתו לאחר שהנתבעים לא הופיעו לדיון בבקשת הרשות להתגונן שהגישו. הנתבעים שם הגישו בקשה לבטל את פסק הדין בה תיארו את הסיבות לכך שנציג החברה והנתבע 3, שאף צירף תצהיר לבקשת הרשות להתגונן, לא נכנסו לדיון אליו הוזמנו. בין היתר טענו כי נציג החברה (הוא בעלה של המערערת 1), נמנע מלהיכנס לאולם בשל מצבו הרפואי והחשש כי יפריע לדיון בשל שיעול וקוצר נשימה. כן טענו כי חיכו מחוץ לאולם עד שנודע להם, לתדהמתם, שהדיון הסתיים וניתן פסק דין. בית המשפט דחה ביום 26.4.2010 את הבקשה לבטל את פסק הדין וכתב בהחלטתו בקשר לסיבות לאי ההתייצבות לדיון כי "הסיפור נקרא יפה אך יש בו יותר חורים מאשר ברשת דייגים". בית המשפט אף תמה מדוע הנתבע 3 שאף הצהיר מטעם הנתבעים נמנע מלהיכנס לאולם ולברר מה קורה בעניינו. מכל מקום, בית המשפט לא שוכנע כי שיש מקום לבטל את פסק הדין והבקשה נדחתה.

2.      המערערות טענו בבקשת הפסלות שהגישו בתביעה הנוכחית כי תוצאת ההחלטה בתביעה הקודמת היא שבית המשפט מנע מהן את יומן בבית המשפט ואת האפשרות להתגונן מפניה. כן טענו כי בית המשפט התבטא בהחלטה בצורה חריפה והביע חוסר אמון כלפי הנתבעים ונציגם, שהם כולם בני משפחתה של המערערת 1. אופן התבטאות זו העלתה, לדעתן, חשש ממשי שחוסר האמון ילווה את בית המשפט גם בתביעה הנוכחית שלפניו.

3.      בית המשפט דחה את הבקשה. בית המשפט קבע כי התבטאותו בהחלטה בתביעה הקודמת לא היתה כלפי "משפחת שובה", שעמה אין לו כל היכרות, ובוודאי שלא כוונה כלפי המערערת 1, שלא היתה צד בתביעה הקודמת ואף לא המערערת 2. בית המשפט הוסיף כי ברור שעליו לתת את הדעת ולהביע עמדה באשר לתיאור בלתי הגיוני בעליל של מצב הדברים שנמסר על ידי צד מסוים. התייחסות זו היתה חלק מהנמקת ההחלטה הדוחה את הבקשה לבטל את פסק הדין. בית המשפט הוסיף כי הגדרת "סיפור המעשה" היא הגדרה ממעיטה, וגם כי היחס להתקפי השיעול של נציג החברה לא היה מזלזל, אלא מדובר בתמיהה מדוע בן המשפחה האחר, הנתבע 3, שלא סבל מהתקף שיעול, לא נכנס לאולם בית המשפט במועד שנקבע. מכל מקום קבע בית המשפט כי אין לו דעה קדומה כלפי המשפחה כולה "ואם תדבוק משפחת שובה באמת במקרה הנדון כאן, מן הסתם תזכה ליחס הראוי לדוברי אמת". כדי להפיס את דעתן, נמנע  בית המשפט מלהשית על המערערות הוצאות לטובת אוצר המדינה, למרות בקשת הסרק שהגישו.

4.      מכאן הערעור שלפניי. המערערות טוענות כי בית המשפט התעלם מכך שהמצהיר בתביעה הקודמת, אשר זכה לבוז מצד בית המשפט, הוא גם המצהיר בתביעה הנוכחית. לטענתן, השלכות פסק הדין בתביעה הקודמת אינן מבוטלות, כאשר פסק הדין ניתן מבלי שבית-המשפט איפשר לנתבעים שם לנהל את הגנתם שעה שיכול היה להסתפק בחיובם בהוצאות. מתן פסק הדין ודחיית הבקשה לבטלו, תוך התבטאויות קשות, חריפות וציניות כלפי הנתבעים שם ונציגם, מביא למסקנה כי המצהיר שיבוא להעיד בתביעה הנוכחית, לא יתקבל באמון וכי בית המשפט יימנע מלהתייחס אליו כדובר אמת. ההתבטאות בהחלטה הדוחה את בקשת הפסלות מגבירה, לדעתן, חשש זה. לטענתן, יש חשש כי הקביעות שניתנו במסגרת התביעה הקודמת ישפיעו על הקביעות בתביעה הנוכחית ולכן הן מבקשות לפסול את השופט מלדון בעניינן.

5.      דין הערעור להידחות. לא פעם יושב שופט בדין בין אותם הצדדים יותר מפעם אחת, ובית משפט זה שב וקבע כי אין די בכך שבית משפט דן והכריע בהליך מסוים כדי לפסול אותו מלשוב ולדון באותו עניין אם הובא לפניו בשנית עקב ביטול החלטתו על ידי ערכאת הערעור או בנסיבות אחרות (ראה למשל ע"א 1542/10 נפתלי שטיין נ' עיריית רמת השרון (לא פורסם, 6.4.2010)). כן נפסק בעבר כי פסיקה קודמת באותו עניין אינה מגבשת, כשלעצמה, את עמדת השופט ויש להראות כי מאותה פסיקה קודמת, או מנסיבות אחרות, עולה חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו "משחק מכור" (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 265 (2006); ע"א 5056/09 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 26.7.2009)). לפיכך, גם בעצם הדיון באותה הסוגיה או בנגזרותיה אין כדי לפסול את השופט מלישב בדין (ע"א 10959/08 פלוני נ' פלוני (לא פורסם, 22.3.2009)). הדברים יפים מקל וחומר בערעור דנן, שכן אין מדובר, למעשה, באותו עניין: אכן, שתי התביעות, הקודמת והנוכחית, הן תביעות כספיות שהוגשו בסדר דין מקוצר, בשתיהן הוגשה בקשת רשות להתגונן והמצהיר מטעם הנתבעים הוא אותו אדם, ואולם מדובר בתביעה אחרת, בין צדדים שונים ובנסיבות אחרות ואין כל קשר בין תוצאת פסק הדין בתביעה הקודמת לבין התביעה הנוכחית, שטרם ניתנה בה כל החלטה עניינית (השוו: ע"א 3884/10 שמעון מורגן נ' דוד כהן (לא פורסם, 6.6.2010)).

6.      העובדה שבית המשפט הביע דעתו על התנהלות הנתבע 3, הוא המצהיר בתביעה הנוכחית ועל התנהלות נציג החברה שם בהליך הקודם - שניהם קרובי משפחה של המערערת 1 - אינה מקימה כשלעצמה חשש ממשי למשוא פנים בניהול ההליך הנוכחי, אשר יידון לגופו (השווה: ע"א 4911/08 ד"ר צבי תוהמי נ' עופר גרוץ (לא פורסם, 12.10.2008)). בית המשפט נתן הסבר להתבטאות האמורה לעיל בהחלטתו הדוחה את הבקשה לבטל את פסק הדין בתביעה הקודמת. אפשר כי היה מקום לניסוח הדברים מחדש ולמתן את סגנונם של הדברים, ואולם לא מצאתי כי יש בדברים אלה ובדברים שכתב בהחלטתו הדוחה את בקשת הפסלות כדי להקים עילת פסלות. בנסיבות אלה, פרט לחששן הסובייקטיבי של המערערות מתוצאת פסק הדין בתביעה הנוכחית, נוכח התבטאויות קודמות של בית המשפט הנוגעות להתנהגות קרובי משפחת המערערת 1, לא הוכח כי קיים חשש ממשי למשוא פנים מצידו של בית המשפט, ואני סבורה כי יש לקבל את דברי בית המשפט לפיהם אין לו דעה קדומה כלפי המערערת 1 ומשפחתה וכי ישמע את התביעה בנפש חפצה, לרבות עדות המצהיר.

         על יסוד האמור לעיל דין הערעור להידחות.

         ניתן היום, י' בכסלו התשע"א (17.11.2010).

ה נ ש י א ה

פסילת שופט הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א  7678/10

בפני:

כבוד הנשיאה ד' ביניש

המערערת:

הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ

                                          

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבים:	1. עזבון המנוח נור אלדין עדנאן ז"ל
	2. עדנאן מוחמד עואד
	3. כאמלה יוסף עואד
	4. מוסא חיג'אזי
	5. קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
	6. ח'ליל המאם

                                   

ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ש' ברלינר, סגן-נשיא) מיום 10.10.2010, בת.א. 1384-03-09, שלא  לפסול  עצמו מלהמשיך ולדון בעניינה של המערערת

                                   

בשם המערערת:              עו"ד אלישע אטיאס

פסק-דין

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ש' ברלינר, סגן-נשיא), מיום 10.10.2010 בת.א. 1384-03-09, שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בעניינה של המערערת.

1.      המשיבים הגישו תביעה לפיצויים בגין תאונת דרכים בה נפטר קטין, לאחר שהוחלט שלא להגיש כתב אישום נגד הנהג שנחשד כי פגע בקטין, מחוסר ראיות. המשיבים תבעו הן את הנהג החשוד והן את המערערת, אשר לפי הטענה ביטחה את רכבו במועד האירוע. כן צורפו קרנית ובעל הרכב הנחשד כפוגע. התיק נקבע להוכחות.

2.      במהלך דיון ההוכחות מיום 21.09.2010, בטרם נשמעו כל העדים ובטרם הוגשו הסיכומים, העמיד בית המשפט המלצה בפני הצדדים. בתום ההפסקה שנועדה להתייעצות סירבה המערערת לקבל את ההמלצה ועמדה על סיום ההוכחות והגשת סיכומים בתביעה לפני ההכרעה. באת-כח המערערת ציינה לפרוטוקול כי בית המשפט שנתן המלצתו "איים" שיטיל הוצאות אם לא תתקבל. לאחר שהסתיימו העדויות ונשמעו סיכומים בעל- פה, החליט בית המשפט כי הוכח בסבירות הנדרשת שהרכב מסוג טרנזיט בו נהג המשיב 4 הוא זה שפגע בקטין המנוח ולכן על המערערת, אשר ביטחה את רכבו, לשאת בנטל הפיצויים שיש לשלם לעיזבון הקטין המנוח. בית המשפט ציין כי במהלך הדיון העמיד את באת-כח המערערת על כך שעומד בפניה סיכון בעל משקל לכך שיקבע כי רכב הטרנזיט הוא שגרם למות הקטין בתאונה, תוך פתיחות מירבית לאפשרות שישתכנע אחרת, אולם הצעתו לא התקבלה. התיק נקבע להמשך בנוגע לשאלת רישיון הנהיגה והכיסוי הביטוחי של הנהג הפוגע, והמערערת חויבה בהוצאות.

3.      המערערת הגישה בקשה לפסילת בית המשפט מלהמשיך ולדון בתביעה נוכח המלצתו במהלך הדיון, שהיתה בה, כדבריה, משום גיבוש עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים באופן המייתר את המשך המשפט. בית המשפט דחה את הבקשה. בהחלטה מיום 10.10.2010 כתב בית המשפט כי התרשם מן העדויות ששמע עד למתן ההמלצה כי הכף נוטה לחובת המערערת, ולכן ראה לנכון להעמיד את באת-כוחה על כך שהסיכון כי יקבעו ממצאים לחובת מרשתה הוא סיכון ממשי. אז הציע כי תנסה לקבל את הסכמת מרשתה להכרה באחריות כשלאחר מכן יפנה אל שאר בעלי הדין ויקבל את הסכמתם לכך שלא יוטלו הוצאות. בית המשפט הוסיף כי לאחר סירוב המערערת להמלצה, החלה באת-כוחה לטעון כלפי בית המשפט בנימה של התרסה ובצורה אגרסיבית, ולכן לא התאפק כנדרש והרים קולו יתר על המידה. השופט התנצל בפני באת-כח המערערת על כך. יחד עם זאת קבע כי פנייתו אל בעל דין במטרה להעמידו על סיכון כי ייקבעו דברים לחובתו, תוך ניסיון לקבל הסכמה לתוצאה מסוימת שלא היה בה כדי להכריע סופית באשר להטלת נטל הפיצויים, היא פניה לגיטימית, מקובלת, תוך פתיחות של בית המשפט להשתכנע אחרת. השופט הוסיף כי אפילו נאמרו דבריו בחריפות ובביקורתיות, אין בהם כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים כי לא היתה בו פתיחות לקבוע אחרת ממה שסבר על פני הדברים. לכן דחה את הבקשה ומכאן הערעור שלפניי.

4.      המערערת טוענת כי הקצבת עשר דקות בלבד כדי להתייעץ עם מרשתה בנוגע להמלצת בית המשפט היתה מעטה בנסיבות העניין. לאחר ההפסקה, נאלצה באת-כוחה לסרב להמלצה וביקשה כי יירשם שבית המשפט הפעיל עליה לחץ כבד להסכים עם עמדתו, שאחרת יטיל על מרשתה הוצאות כבדות וכן לציין את מועד העלאת ההמלצה. לטענתה, בית המשפט סירב לרשום את מרבית דבריה, צעק עליה, גער בה ולא איפשר לה להמשיך לטעון. המערערת מוסיפה כי לאחר שנשמעו כל העדים והצדדים סיכמו בעל-פה (למרות שבאת-כוחה ביקשה כי יוגשו סיכומים בכתב), הכתיב בית המשפט לפרוטוקול את המשפט לפיו העלה הצעה לבאת-כח המערערת, תוך פתיחות מירבית לאפשרות שישתכנע אחרת, אך הצעתו לא התקבלה. לטענת המערערת, כבר בשלב זה היה ברור כי בית המשפט גיבש את עמדתו, והראיה היא כי החליט בעניין האחריות לתאונה בדיוק כפי "הצעתו" המוקדמת. לדעת המערערת נסיבות האירוע אינן נופלות בגדר אמירה ביקורתית גרידא, אלא בגיבוש עמדה סופית בטרם שמיעת כל העדים ובטרם שמיעת הסיכומים, היוצרת חשש ממשי למשוא פנים. לטענתה, אין מדובר בהצעת פשרה מקובלת, אלא בהפעלת לחץ כבד על צד לקבלת את המלצת בית המשפט תוך איום בהשתת הוצאות אם ההצעה לא תתקבל. ההחלטה בעניין האחריות ניתנה מייד לאחר שהצדדים סיכמו בעל-פה ומכאן ניתן ללמוד, לדעתה, כי בית המשפט לא היה "פתוח" לאפשרות שישתכנע אחרת מכפי שפסק בפועל ובאופן מיידי לאחר מתן המלצתו. המערערת מוסיפה כי לא היה מקום לפסוק נגדה הוצאות בסכום כה גבוה, ובוודאי לא נגד קרנית שצורפה לתביעה על ידי התובע. נוכח התנהלות בית המשפט, אשר לדעתה, אינה מקובלת, סבורה המערערת כי לא תקבל את יומה באופן אובייקטיבי, ומבקשת לבטל את החלטתו של בית המשפט ולהורות על פסילתו מלהמשיך ולדון בתיק.

5.      דין הערעור להידחות. ככלל אין פסול שופט בשל הצעה להשגת פשרה, וכבר נפסק פעמים רבות כי עצם פעילותו של בית המשפט בנסיון להביא את הצדדים להסכם פשרה במשפט אזרחי איננו מהווה עילת פסלות (ע"א 5950/09 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' המרכז הרפואי לילדים-מרחב בילינסון (לא פורסם, 19.8.2009)). זאת, גם כאשר ההצעה מועלית בשלב פרשת ההוכחות (ע"א 7362/03 בן חיים נ' משה ניסים (לא פורסם, 31.10.2003)). יחד עם זאת, עילת פסלות תקום באותם המקרים בהם יש בהתערבות ומעורבות בית המשפט בהליך כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים. כך, למשל, כאשר שופט איים בהטלת הוצאות גבוהות או הפעיל לחץ מוגזם וחריג על בעל דין לקבל את הצעתו (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 179 (2006)). במקרה דנן לא שוכנעתי כי המלצת בית המשפט חרגה מדברי שכנוע או הבעת דעה לכאורית, בהתאם לשלב בו נמצא ההליך, נראה כי מדובר בדברים שנאמרו לשם ייעול הדיון במסגרת ניסיונותיו של בית המשפט לסייע לצדדים להגיע לידי הסכמה וסיום המחלוקת, ומתוך רצון לחסוך בהוצאות ובזמן שיפוטי. לפיכך, דברים אלה אינם עולים כדי חשש ממשי למשוא פנים מצידו של בית המשפט (השווה: ע"א 2877/08 נ.מ.ס.ר. מסחר ושירותים בע"מ נ' מוסך איציק יהוד (1988) בע"מ (לא פורסם, 13.8.2008)). בהקשר זה, הערת בית המשפט בעניין גובה ההוצאות בהן עשויה לשאת המערערת אם לא תתקבל המלצתו, לא היו בגדר "איום", אלא הערכה לכאורית של גובה ההוצאות העשויות להיפסק בהליך בהיקף של התביעה הנדונה. מכל מקום, גובה ההוצאות שהושת בפועל אינו עילה לפסילת שופט.

6.      אשר לטענה בדבר התבטאות בית המשפט לאחר הסירוב לקבלת המלצתו. כבר נפסק לא אחת כי התבטאות שופט, בעל פה או בהחלטה, אפילו אינה מוצלחת, כשלעצמה, אינה מהווה עילה לפסילת שופט. יש לבדוק כל מקרה על פי נסיבותיו. שופט יפסל רק כאשר יוכח כי יש בהתבטאותו כלפי בעל דין משום גיבוש עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים, באופן המייתר את המשך המשפט בפניו. עילת פסלות תתקיים רק אם חרגו דברי בית המשפט מדברי שכנוע או הבעת דעה לכאורית גרידא ועלו כדי דברים היוצרים חשש ממשי למשוא פנים מצדו של בית המשפט, עד כדי הפיכת ההליך ל"משחק מכור". במקרה דנן, כפי שכתב בית המשפט, המלצתו הועלתה כדי לאפשר חסכון בהוצאות ובזמן שיפוטי. בית המשפט התנצל בפני באת-כח המערערת על שלא התאפק כנדרש והרים קולו יתר על המידה, בנסיבות בהן טענה היא "בנימה של התרסה ובצורה אגרסיבית". נראה כי יפה עשה בית המשפט בכך שראה להתנצל, שכן הכלל הוא כי על בית המשפט לנהוג לעולם באיפוק ובריסון, וגם בהשמיעו הערות ביקורתיות עליו להביא בחשבון כיצד עלולה הביקורת להתפרש בעיני הנוגע בדבר, הניצב אותה שעה בפני בית המשפט. מאחר ופעל כאמור, ניתן היה, לדעתי, להסתפק בדברים אלה ולא לנסות ולהביא לפסילת השופט (ע"א 6225/08 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 28.10.2008)). מעבר לנדרש יוער כי איני רואה להידרש להשגות המערערת לגבי תוכן החלטות בית המשפט, לרבות בשאלת השתת ההוצאות, ואת אלה יש להפנות לערכאת הערעור המתאימה.

         על יסוד כל האמור, הערעור נדחה בלא צו להוצאות.

         ניתן היום, י' בכסלו התשע"א (17.11.2010).

ה נ ש י א ה